הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' בן חיים

החלטה

מונחת בפני בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות לתביעה בסכום קצוב וכן ההתנגדות עצמה.

תמצית הבקשות

בכתב התביעה עותרת המשיבה לחיוב המבקש וכן את גב' בן חיים מלי, בתשלום סך של 2,255 ₪, בטענה שלא עמדו בהתחייבותם לשלם עבור כיסוי ביטוחי אשר העניקה להם המשיבה. התביעה הוגשה לפי סעיף 81א1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 וככל הנראה הוגשה בסמוך ליולי 2009 (המועד המדויק לא ברור מכתב התביעה).

הנתבעת הנוספת, גב' בן חיים מלי, לא הגישה כל התנגדות לתביעה. המבקש הגיש התנגדות לתביעה ביום 10.2.11 ובמסגרתה גם בקשה להארכת המועד להגשתה.

לטענת המבקש, בעת הגשת התביעה היה שרוי בהליכי גירושין ודבר הדואר הגיעו לבית הוריו, כאשר הוא עצמו כלל לא התגורר במקום ולא הייתה זו כתובתו הרשומה. כבר ביום 22.11.10 פנה ללשכת ההוצל"פ בניסיון להגיש התנגדות ברם בקשתו נדחתה שכן לא הייתה ערוכה כדין.

לגופם של דברים, טוען המבקש כי הוא כלל אינו בעל הפוליסה. המבקש מציין כי הפוליסה רשומה על שם "בן חיים מלי ו/או הרצל". הראשונה הינה החייבת הנוספת, אשתו לשעבר, והשני הינו אחיו. המבקש טוען כי שם המבוטחים שונה בהסכמה ומשכך אין עליו כל אחריות לפירעון התשלומים בגינה למשיבה.

המשיבה מתנגדת למתן הארכה המבוקשת. לטענת המשיבה, המבקש מודע לתביעה מזה כשנה לפחות ואין כל טעם מיוחד להארכת המועד. לגופם של דברים, טוענת המשיבה כי גרסת ההגנה של המבקש "נקובה ככברה".

המבקש נחקר על תצהירו והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

הארכת המועד

תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") מסמיכה את בית המשפט להאריך מועד שנקבע בחיקוק "מטעמים מיוחדים שירשמו". התקנות אינן מפרטות למה ייחשב "טעם מיוחד", אך בפסיקת בתי המשפט נקבע כי ככלל "טעם מיוחד" הינו טעם הנגזר מגורם חיצוני אשר איננו קשור לבעל הדין ואינו בשליטתו. דא עקא, שטרם הידרשות להלכות העוסקות בהארכת המועד, שומה היה על המשיבה להראות כי בכלל יש צורך בבקשת ארכה שכזו, קרי: כי אכן הומצאה התביעה למבקש כדין ואימתי הומצאה. המשיבה לא עשתה כן. לא הוצגה בפני בית המשפט או המבקש כל אסמכתא בדבר מועד מסירת האזהרה, המבקש לא נשאל על כך מאום ותצהיר המבסס את גרסת המשיבה בדבר מסירת האזהרה - לא הוגש.

לצד גישת ההמצאה עומדות ההלכות בדבר "כלל הידיעה", לפיהן אם הומצא כתב בי-דין שלא לפי התקנות, אולם נמצא שבעל הדין ידע בפועל על קיומו ותוכנו, ניתן יהיה במקרים המתאימים לראות בכך המצאה שנעשתה כדין. כלל זה עודו חריג לעקרון ההמצאה ומחייב הצגת ראיות לכך שכתב התביעה הגיע בפועל לידי בעל הדין, אך גם לכך לא הציגה המשיבה כל תשתית עובדתית.

בסיכומיה, מפנה המשיבה למכתב המבקש מיום 18.1.10 (מש/1) כאסמכתא למסירת האזהרה למבקש, אולם עיון במכתב מראה טרוניות בדבר הגשת התביעה כנגד החייבת הנוספת. אין בו התייחסות לתביעה כנגד המבקש ואין ללמוד ממנו על מסירת התביעה למבקש.

במצב זה, בהעדר כל ראיה הסותרת את טענת המבקש, אין אלא לקבל את גרסתו לפיה האזהרה וכתב התביעה לא הומצאו לו שלכן ההתנגדות הוגשה כדין ובמועד.

ההתנגדות

בשלב זה של דיון בהתנגדות עול ההוכחה המוטל על המבקש מצומצם. המבקש איננו נדרש בשלב זה להראות כיצד יוכיח את גרסתו ולפיכך תינתן רשות להגן אפילו נטענה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב. לא שוקלים בשלב זה את מהימנות המבקש או את סיכויי הצלחתו בתיק העיקרי. די לו למבקש בשלב זה להראות כי יש בידיו טענות הגנה לכאורה, אשר אם יוכחו יובילו לדחיית התביעה. מאידך, חייב המבקש להיכבד ולפרט את טענותיו. טענות כלליות וסתמיות לא יצדיקו מתן רשות להגן.

המבקש הסביר בבקשתו כי הוא כלל איננו המבוטח בפוליסות נשוא התביעה וכאשר חודשה נמחק ממנה שמו. בעדותו, ציין המבקש כי העסק נשוא הביטוח כלל איננו בבעלותו כי אם בבעלות אחיו, אשר גם הזמין את הביטוח.

עיון בנספחי כתב התביעה מראה שאין בהם ולו מסמך בודד אשר אפילו נחזה להיות חתום בידי המבקש. למעשה, במצב זה כלל לא ברור מדוע הוגשה התביעה כתביעה על סכום קצוב.

בנוסף, רבים מדפי הביטוח המצורפים לתביעה נושאים כשם המבוטח את השמות "בן חיים מלי ו/או הרצל" ורק חלקם נושא את השמות "בן חיים מלי ו/או שמעון".

בעת הדיון, טען ב"כ המשיבה כי מדובר בעסק אשר היה בבעלות שני האחים, המבקש ואותו "הרצל", אולם זו טענה עובדתית אשר לא ניתן להכריע בה כעת. זו ודאי לא טענה אשר על בסיסה ניתן לקבוע כי טענות המבקש הינן בגדר הגנת בדים. לגרסת המבקש העסק איננו בבעלותו, לא הוא אשר הזמין הביטוח ולא הוא אשר צריך לשלם בגינו. טענה זו, אם תוכח, תביא לדחיית התביעה ודי בה כדי להצדיק רשות להגן. כל זאת, כמובן, למעלה מהצורך כאשר למעשה יש למחוק את כותרת התביעה.